בקרב חוקרי יצירתיות וחדשנות יש דיון מתמיד בנוגע לזמן בו אנשים הופכים ליצירתיים ביותר וניסיון מתמיד לענות על השאלה - מתי אנשים נוטים להיות יותר יצירתיים? האם זה קורה דווקא בשעת לחץ או משבר או שיצירתיות צריכה זמן, תהליך מובנה ופניות מחשבתית בכדי לפרוץ מאיתנו?
התשובה כנראה נעה על הציר בין השניים, אבל המקרה עליו אני רוצה לספר כאן לקוח דווקא מהאסכולה הראשונה.
מבחינה היסטורית, אנו עדים ללא מעט מקרים בהם דווקא ה"אין" הוליד חשיבה חדשנית ואנחנו יכולים לראות שדווקא בתקופה המשוגעת בה אנחנו חיים, ארגונים רבים בעולם מצליחים לייצר פתרונות יצירתיים במהירות ובאופן מדויק יותר מאשר בתקופת השגרה. גם כישראליים, אנחנו מעודדים מאוד אלתור וטובים מאוד ביצירת "יש מאין", זו כנראה גם אחת הסיבות בגללן אנחנו "אומת הסטארטאפ". כל חייל ששירת בצה"ל מכיר את האמירה "חי"רניק טוב הוא חי"רניק מאלתר" המעודדת כל חייל (פשוט כבכיר) להשתמש במה שעומד לרשותו כדי לפתור בעיות. כולנו גם מכירים את האמרה המזוהה עם המוסד "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", אבל הסיפור הבא לוקח את היצירתיות בשדה הקרב ואת יכולות האלתור צעד אחד קדימה והוא מדהים במיוחד כיוון שקרה במציאות ולא נשאר רק כרעיון יצירתי על דף הנייר בתקופה מאתגרת ומעט מאוד אנשים מכירים אותו וחבל - סיפורם של בלוני הטנקים במלחמת העולם השנייה או ה-Dummy Tanks.
הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, צבא ארצות הברית שקוע עד צוואר במלחמה מול הכוחות הגרמניים ואייזנהאוור מחליט לשלוח למערכה יחידה מיוחדת - צבא הרפאים (The Ghost Army). היחידה הבלתי-לוחמת בעליל הזו הורכבה מאומנים, ציירים, תסריטאים, אנשי סאונד, מעצבי תלבושות ועוד.
תפקידה של היחידה - לביים קרבות באמצעות תלבושות, הקלטות קוליות, וטנקים מתנפחים על מנת ליצר הרתעה פעילה, הסחה והטעייה בחזית מול הנאצים.
בצבא הרפאים שירתו 1,100 אומנים ואמנים, כולם גויסו מבית הספר לאמנות בצפון-מזרח ארה"ב. הם היו חבורה מלוכדת שהאמינה במלחמה כנגד היטלר, אבל הם לא באמת נלחמו בו בעצמם, אלא התמקדו בהטעיה תחת חיל המודיעין האמריקאי. בפשטות, תפקידם היה ליצור אשליות.
כאשר בנות הברית רצו לתת את הרושם שיחידת חי"ר ענקית נמצאת בתנועה, יחידת צבא הרפאים הסיעה משאיות מכוסות בד (עם הדפס צורתו של הטנק) במעגלים אינסופיים עם אפקטים של סאונד הלקוחים מלחימת טנקים אמתית. כל מי שצפה במשאיות הללו חשב שמאות חיילים עוברים, כאשר בפועל רק קומץ בחורים נסעו בכמה משאיות. אם צמרת הצבא האמריקאי רצתה להפיץ דיסאינפורמציה בנוגעו ללחימה, היו שחקני היחידה רובצים בבתי הקפה בפריז, בהולנד או בנורמנדי ומפיצים שמועות בנוגע למיקום יחידות מסוימות והתקפות עתידיות. לפעמים השחקנים אפילו התחפשו לגנרלים מקרב כוחות הברית, המסיירים בערים אקראיות לחלוטין, כדי להטעות את הגרמנים והסייענים שלהם ולגרום להם לחשוב שמשהו חשוב עומד לקרות באזור.
בקרב על נורמנדי הטתה היחידה את הכף בשימוש בטנקים מדומים למטרת בלבול המודיעין הגרמני בשתי דרכים: הראשונה, בהתרעה והפגת כוח ששידרה לגרמנים כי לבעלות הברית היו יותר טנקים משל הגרמנים, והשנייה, כדי להסתיר את מיקום הטנקים האמיתיים של כוחות הברית ולתת לגרמנים את התחושה כי הפלישה תתרחש בבית פה-דה-קאלה ולא בנורמנדי.
מאחר והטנקים היו עשויים מגומי מתנפח, היה קל להזיזם ממקום למקום ואף לקפלם במקרה הצורך, "הטנקים", יחד עם משאיות מכוסות בדים מצוירים המדמים כלי משחית נוספים, בשילוב עם הקלטות הקול, יצרו את התחושה שמדובר בכוחות בלתי מנוצחים.
מכאן, המשימה העיקרית של היחידה הייתה להפוך את כוחות בעלות הברית לכאלו הנראים גדולים וחזקים יותר ממה שהם באמת היו, וכדי לעשות זאת, השתמשו בהקלטות קול וטנקים-דמה העשויים גומי.
הקרב המרכזי בו לקחה היחידה חלק מהותי היה בספטמבר 1944 - הקרב על בטמבורג (Bettembourg) - גנרל פטון התכונן לתקוף בעיר מץ, אבל נתקל בבעיה חמורה - לא היה לו כיסוי מלא של השטח בכוחות משוריינים. למעשה, היה לו "חור" בפריסה של 70 ק"מ. כדי למלא את הפער נשלחת יחידת הרפאים להצגת הקרב הגדולה, במהלכה הוצבו טנקים מתנפחים בגודל טבעי לצד כמה טנקים אמיתיים. להצבת הטנקים צורפו הקלטות אמתיות של טנקי שרמן נעים, הקלטות מחרישות אוזניים של מכונות נעות, הפצצות, ואפילו הקלטות של מפקדים צועקים באנגלית על פקודיהם. מספרים שההקלטות היו כל כך חזקות ודימו קרב אמיתי בצורה כל כך אפקטיבית, עד שהגרמנים יכלו לשמוע כל צליל עד למרחק של 24 ק"מ, כמו בקרב אמיתי. ההפקה הייתה כל כך משכנעת, שלמרות שהיו בשטח רק 1,100 חיילים, הגרמנים העריכו שהאויב במתקפה חסרת תקדים של לפחות 20,000 חיילים על כליהם. התוצאה הסופית - הגרמנים נסוגים ומפסידים את הקרב.
רגע גדול נוסף של "יחידת צבא הרפאים" הגיע לקראת סוף המלחמה כשעזרו לארמיה התשיעית האמריקנית לחצות את נהר הריין. גם כאן, בהצבת טנקים מתנפחים מגומי, הפעלת מגה-רמקולים ומשחק אמין, הם הצליחו לגרום לנאצים לחשוב שמדובר בפלוגה של 30,000 חיילים בשטח. כך, בעוד הגרמנים המתינו במגננה על הגדה הנגדית של הריין, חצתה הארמיה התשיעית את הנהר מבלי שירו עליה כדור אחד.
במהלך המלחמה, התנהלו חיילי היחידה כלוחמים בלתי נראים - גם בתוך הצבא האמריקאי הם ענדו תגים מזויפים (כדי להוליך שולל מרגלים פוטנציאליים), לבשו מדים שונים כל תקופה ועבדו תחת חשאיות מלאה. למעשה, רק עשורים רבים לאחר המלחמה, הם הורשו לספר משפחותיהם על תפקידם במלחמה כי משימתם הוגדרה כחשאית ביותר.
רק בשנת 1996, הותר לפרסם באופן רשמי את פועלם. רק אז, הצלמים, הציירים, מעצבי האפנה וטכנאי הסאונד נחשפו כגיבורים אמריקאים אמתיים, שהצילו לפי ההערכה את חייהם של בין 15,000-30,000 חיילים אמריקאים בשדה הקרב של אותם הימים.
נתקלתי בסיפור הזה רק לאחרונה, והוא מוצא חן בעיניי במיוחד בגלל החשיבה המצוינת מחוץ לקופסה. לשדה הקרב, בוודאי באותם הימים, היו חוקים קבועים וברורים והמחשבה להעסיק אנשי אומנות שבכישוריהם כמעט הפוכים לנדרש מחייל קרבי בשטח, כדי ליצור הטעיה בשדה הקרב, היא מיוחדת ולא טריוויאלית.
ואיך זה קשור לעולם הקורוני בו אנו חיים?
עתות משבר באמת יכולים להוציא מכולנו את הצד החדשני כדי לשרוד. אבל האם יש סביבנו בארגון מספיק אנשים שיעזרו לנו לחשוב אחרת?
אנחנו חיים בעולם בו לכל אדם בארגון יש תפקיד ברור וקבוע וכולנו מגויסים למשרות שלנו על סמך משרות קודמות. אבל אולי אפשר אחרת? Diversity בארגון חייב לכלול גם אנשים שבאים מדיסציפלינות שונות (ואפילו הפוכות) כדי שנוכל באמת לחדש. תהליכי חשיבה מרכזיים על מוצרים ושווקים חייבים להיות רחבים יותר כדי לחדש באמת.
לצפייה (מרתקת) בפועלה של היחידה, אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון (הקצר) הבא. לראות את הסיפור הזה קורה בשטח זה לא פחות ממרגש: