הסיפור של Her Campus: הסטרטאפ שהמציא מחדש את המגזין עבור דור ה-Z ואולי בגלל זה לא גייס הון מעולם

תעודת זהות:

שם החברה: Her Campus

שנת הקמה: 2009, בוסטון ארה"ב

מייסדות: Stephanie Kaplan, Windsor Hanger Western, and Annie Wang

השקעות: ללא. מענק ע"ס 50,000$ מתוכנית ההאצה של MassChallenge

מוצר: מגזין עולמי מקוון לנשות קולג', מאת נשות קולג'

מה הסיפור?

סטפני, ווינדזור ואנני היו שלוש סטודנטיות שהכירו בשנת 2007 בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד. שלושתן צרכו תוכן של מגזיני נשים כמו קוסמופוליטן, מארי קלייר וווג. יום אחד, בשיחת קפיטריה קאז'ואלית צחקו שלושתן שהתוכן המפורסם במגזינים האלה, פשוט כבר לא מתאים להן. לא התאימה להן תפיסת הנשיות שהציגו להן, לא התאים להן יותר לשמוע עצות מנשים בגיל של האימהות שלהן בנוגע לקריירה, תקרת הזכוכית, מערכות יחסים ותחזוקת הבית. הן גם לא ראו ערך במתכונים המפורסמים שם, יחסים עם בני המין השני או בני אותו המין כפי שתוארו שם הצחיקו אותן ואפילו ראיונות עם סלבס נשמעו להן מאולצים.

יותר מזה, הכתבות בעיניהן היו ארוכות מדי, עם יותר מדי תיאורים ופחות ת'כלס והן מצאו שהן לאט לאט עוברות לצרוך יותר ויותר תכנים ברשת במעקב אחרי חשבונות של משפיענים שהן העריכו קצת יותר את דעתם. אף אחד לא דיבר איתן במדיה בדרך בה הן דיברו עם חברות שלהן ואף אחד לא התייחס ספציפית לסטטוס שלהן כתלמידות קולג'. הן לא מצאו מסביב תכנים כמו עצות לגבי הפעם הראשונה בה עוזבים את הבית, איך מתמודדים עם הסכנות לנשים צעירות בקמפוס, איך מפתחים את הכישורים האישיים הנדרשים מהן, כיצד מפתחים חברויות חדשות ועוד ועוד. השיחה הזו גרמה להן להבין - משהו כאן חסר.

בתמונה משמאל לימין: Stephanie Kaplan, Windsor Hanger Western, and Annie Wang

הן השתוקקו למקום אחד בו יוכלו למצוא תוכן המיועד במיוחד לנשים בקולג', כמותן. כשחקרו קצת יותר, הבינו שהפער בשוק המדיה, הוא ההזדמנות שלהן, אז, הקימו לראשונה מגזין לייף-סטייל פנימי בהרווארד עבורן ועבור החברות שלהן, ובו כל התכנים הנוגעים לחיים בקמפוס.

למגזין החדש קראו Freeze והוא הופיע בשתי גרסאות - מודפסת ואינטרנטית והן גם הפיקו עבור המגזין גם אירועים בלייב במכללה והקימו עמודי סושיאל שזכו לכמות עוקבים יפה. הפופולאריות של Freeze בהרווארד הייתה כה גדולה שהקמפוס החל לתמוך בו ואף להציע אותו בכל טפסי ההרשמה והאינטראקציות עם הסטודנטים הוותיקים והחדשים. עד מהרה, שמו לב לתופעה גם סטודנטים מקולג'ים ואוניברסיטאות אחרות שראו את התוכן ברשתות החברתיות והחלו לפנות לשלוש, כולן רצו מגזין כזה גם בקמפוס שלהן.

ככל שעלתה צריכת התכנים, נזקקו השלוש לתוספת של כותבות שיתארו את החוויות שלהן כנשים צעירות בעולם האקדמאי החדש ויספרו על ההתרשמות הבלתי אמצעית שלהן בגוף ראשון. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה הייתה "לגייס" תלמידות לתארי עיתונאות שמעוניינות להצטרף לתוכנית התמחות, ללא תשלום, נשים שהשתוקקו להיות כתבות בעתיד ויכלו כאן, לראשונה, לבנות את כישוריהן המקצועיים. היה כאן wim-win-win לשלושת הצדדים: למיזם שהרוויח כ"א בחינם - עיתונאיות/כתבות שלומדות בקמפוס, מכירות אותו וחולקות עם החברות שלהן הקוראות את רשמיהן, לכותבות עצמן - סטודנטיות שבעצם בנו דרך העבודה במגזין את החומרים הראשונים לתיק העבודות שלהן ואף לקולג' - שחיפש באופן תמידי מקומות טובים להתמחויות סטודנטים וקיבל על הדרך עיתון איכותי שמתאר את החיים הסטודנטיאליים ומייחד אותי מיתר הקמפוסים במדינה.

ברגע שהתגברו הפניות מקולג'ים אחרים, הבינו סטפני, וינדזור ואנני שהפורמט המגזיני שלהן צריך להתרחב. הן החלו לחשוב על בניית פלטפורמת מדיה עבור סטודנטיות עיתונאיות שרוצות ליצור פרסום לייף סטייל עבור נשים בקמפוס שלהן, באופן הניתן לאימוץ מהיר בכל הקולג'ים בארה"ב. בשנת 2008 הכל התחבר והשלוש ויתרו על הגרסה המודפסת והחליטו להתמקד רק במגזין המקוון. הוחלט שהמגזין יתרחב לכמה שיותר קמפוסים בארה"ב ואף מחוצה לה, כל עוד התקיימו שני תנאים. הראשון, פותחים סניף חדש רק אם סטודנטית מהקמפוס ביקשה לפתוח אותו (סניף נקרא Chapter) ועברה את כל התנאים לפתיחת סניף חדש, והשני, כל האחריות על הניהול של הסניף החדש גם ברמת התוכן וגם ברמה המסחרית נמצאת בידיי הסטודנטיות הלומדות בו. בנוסף, החליטו השלוש להתמקד במודל רווחיות מבוסס מכירת מודעות פרסום ושיתופי פעולה מסחריים מבוססי תוכן וחסויות עם מפרסמים חיצוניים.

חזון החברה היה להעצים נשים, ללמד אותן את מקצועות המדיה, השיווק והעיתונאות, לחבר אותן למקומות עבודה, וגם להקים בכל קמפוס קהילת נשים פעילה עם נטוורקינג פנימי לעזרה הדדית.

בשנת 2009, אחרי שבילו יחד קיץ שלם בניו יורק בתוכנית התמחות מטעם הלימודים, בנו השלוש תוכנית עסקית חדשה מתוך חזון להפוך הפלטפורמה החדשה למדריך האולטימטיבי עבור נשות הקולג' המתמקד בסגנון חיים, בריאות, מערכות יחסית, קריירה ובאופן כללי, החיים. אבל, בדרך בה אוהבות ורוצות נשות ה-Gen-z לצרוך את התכנים שלהן - ממישהי שמבינה את העולם שלהן, באופן מהיר, צבעוני, בגובה העיניים וקצר. הן שינו את שם המיזם ל-Her Campus והציגו אותו לעולם כחלק מ"הגל החדש של המדיה החדשה לדור החדש". רק בשלב הזה, לקחו היזמות הלוואה ע"ס 500 דולר מאביה של וינזדור ורשמו את החברה באופן חוקי כבעלים היחידות. ההלוואה אגב, הוחזרה כבר לאחר שבועיים ומאז ועד היום, החברה רווחית. עם השנים, גדל המגזין האינטרנטי והפך לחברה מדיה רבת-זרועות ומאוד דומיננטית בשוק המדיה האמריקאי בשם Her Campus Media.

דור ה-Z

בני הדור המיוחד הזה נולדות לאחר 1995, ומהווים כיום כעשירית ממספר הבוחרים בעולם. למרות שהם חולקים מספר מאפיינים עם דור המילניום, השנים המעצבות שלהם עוצבו על ידי עולם שונה בתכלית, וכתוצאה מכך יש הבדלי מפתח בעמדות, בנטיות ובהשקות שלהם. הנה כמה מאפיינים בולטים:

הם רגילים לבחור - המגוון הוא הנורמה שלהם

זה הדור הראשון שמוצגות לא כל הזמן אפשרויות בלתי נגמרות. הוא בוחר מהר, מבטל ובוחר שוב. לנו, בני הדורות האחרים, זה נראה קצת תזזיתי, אבל זה מעניק חופש גדול יותר. הבחירה היא גם בנושאים שבהם הדורות הקודמים בכלל לא עצרו להחליט - נטיות מיניות, נישואים בין-גזעיים, נטיות פוליטיות. הם גדלו בעולם עם נשיא שחור, לגליזציה לנישואי הומוסקסואליים ואפשרות לרכוש מריחואנה (בחלקים של העולם) באופן חוקי. חלק גדול מהם גדלו בבתים עם תפקידי מגזר מטושטשים ולרובם, יש אמהות עובדות. הדור הזה גדל יותר מכל דור אחר במשפחות חד-הוריות, משפחות מעורבות ומשפחות להטביות ולמעשה, 16 אחוזים מהדור מזדהים בעצמם כחלק מקהילת LGBTQ+, יותר מכל דור קודם. כתוצאה מכך, הם פחות מבוהלים מהדורות הקודמים מהבדלים בגזע, בנטייה מינית או בדת. מבחינתם, הם יכולים לגור בכל מקום, לעבוד בכל עבודה ולחיות עם כל אחד ואחת. הבחירה שלהם בכל דבר יכולה להיות פלואידית ולהשתנות בהמשך וזה לגמרי הגיוני עבורם, זה מאפשר גמישות מחשבתית גדולה מצד אחד, ומצד שני, חוסר שקט.

הם "הילידים הדיגיטליים" (Digitla Native) הראשונים בעולם

מאפיין נוסף של דור ה-Z הוא השימוש המקורי שלהם בטכנולוגיה. בעוד שבני המילניום נחשבו ל"חלוצים דיגיטליים", שבנו וגילו את הטכנולוגיה והמדיה החברתית, דור Z נולד לעולם של חדשנות טכנולוגית שיא - שבו המידע נגיש מיד והמדיה החברתית נפוצה יותר ויותר בכל מקום. להתקדמות הטכנולוגית הללו היו השפעות חיוביות ושליליות על דור Z. בצד החיובי: יש להם שפע של מידע שנמצא בהישג ידם, ומאפשר להם להרחיב את הידע שלהם ולהיות פרואקטיביים בלמידה שלהם. מצד שני, יותר מדי זמן מסך מעורר תחושות של בידוד ומוביל לפעמים לכישורים חברתיים לא מפותחים. עניין מעניין נוסף הוא ההבנה העמוקה שלהם בנוגע לנוכחות הדיגיטלית. בעוד שבני המילניום עברו עידן של פרסום פתוח ואישי מאוד במדיה החברתית ופרסמו פוסטים אישיים וציבוריים עמוקים בפייסבוק, טוויטר או בבלוגים עצמאיים. ה-Z פונים יותר לצורות אנונימיות של מדיה חברתית, כגון Snapchat ו- Whisper, המאפשרות למשתמשים להגביל את הקהל שלהם ולמחוק את ההודעות לאחר שהנמען רואה אותן.

הם פרגמטיים ובעלי אופי פיננסי

תודו שזה מפתיע, אבל מסתבר שחשיבה פיננסית היא מאפיין מרכזי נוסף של דור ה-Z. רבים מבני הדור גדלו כשהם צופים בהוריהם חוטפים פגיעות כלכליות עצומות במהלך המיתון הגדול. לאחר שהיו עדים למאבקים של הוריהם, הדור הזה מונע על ידי פרגמטיות וביטחון ורצון לשלוט בחייהם. בעוד בני דור המילניום הגיעו לבגרות במהלך פריחה כלכלית, דור ה-Z עוצבו על ידי הלחצים הכלכליים שאיתם התמודדו משפחותיהם וקהילותיהם, מהלחץ הפיננסי של שוק השכירות ועד העלויות הנוספות לילדים ולמטפלים השומרים על קשר עם ההורים הכלואים. לכן, למרות הרצון שלהם לבחור ולזוז, הם מעריכים את היציבות שמגיעה עם הוצאות שמרניות, משרות יציבות והשקעות חכמות. הם דואגים ללמוד על שוק ההון, להבין במגמות פוליטיות ורוצים להתערב בשינוי המציאות שלהם ושל המדינה בה הם חיים.

הצרה הגדולה שלהם - בעיות נפש

אתגרי בריאות הנפש הם מאפיין עצוב של דור ה-Z שמכונה גם כ"הדור הבודד ביותר", בגלל השעות האינסופיות שלהם באינטרנט ובנייד שלפעמים מטפחות תחושות של בידוד ודיכאון. יותר זמן שמושקע בסמארטפונים או בצפייה בנטפליקס פירושו פחות זמן לטיפוח מערכות יחסים משמעותיות. בנוסף, צעירים רבים נופלים טרף למלכודת "ה-FOMO ומצג השווא שהמדיה החברתית מציגה. בנוסף, ילדי דור Z גם מאוד מושפעים מהמצב הסוער של העולם. ככל שהאקטיביזם הפוליטי בקרב הדור Z גדל, רבים מהם תוססים סביב נושאים כמו לגליזציה של החזקת נשק, אכזריות משטרתית ושינויי אקלים - מה שמוביל למעורבות לשינוי אבל גם לרמות מוגברות של לחץ.

הם צרכנים ממולחים

כצרכנים, ההתנהגות של דור Z משקפת את הערכים שלהם - ואת ההשפעה של העולם דיגיטלי בו הם חיים. ילדי דור Z סומכים בעיקר על הרשתות החברתיות הנרחבות שלהם כדי לקבל החלטות רכישה מושכלות. הפרגמטיות שלהם מובילה אותם לחקור ולהעריך מגוון אפשרויות לפני שהם מחליטים על רכישת מוצר. בנוסף, סביר יותר שהם יושפעו מההמלצות של משתמשים מהחיים האמיתיים מאשר על ידי המלצות של ידוענים והם קונים ברשתות מאנשים כמותם. בדיוק באותו האופן שבו אנשי דור Z משתמשים במדיה החברתית כאמצעי לבנות את המותג האישי שלהם, הם גם מסתכלים על החלטות הרכישה שלהם כביטוי לערכים וזהותם. כדוגמה, הם נמשכים למוצרים ומותגים ברי קיימא - ולעתים קרובות מוכנים לשלם יותר עבורם. הם מעריכים מוצרים מותאמים אישית, והם נמשכים למותגים שחולקים את נקודת המבט שלהם בנושאים פוליטיים.

הם לא מתחתנים אבל הולכים יותר לקולג'

רוב בני הדור הזה (במדינות המערביות) גרים בערים ולמעשה, רק 13 אחוז גדלים באזורים כפריים. הם נוטים פחות לעבור דירה מאשר הדורות הקודמים שהיו באותו הגיל ובאופן כללי, לא ממהרים לעזוב את הבית. חלקם הגדול ויתר או מעכב במתכוון נישואים ורק 4 אחוזים מתוכם מתחתנים בין הגילאים 18 ל-21 - כמעט מחצית מאשר בדור המילניום. ייתכן שהסיבה לכך היא שיותר מהם הולכים לקולג' ביחס לדור ה-Y שהעדיף ללמוד לבד. יותר מאשר מקום לצבירת ידע, הקולג' מבחינתם הוא מקום חברתי שנותן להם השתייכות קהילתית ואפשרות ליצירת קשרים חברתיים משמעותיים.

התכנים של Her Campus מדברים בדיוק את זה ויוצרים מקום עם שפה משותפת ומענה לחששות הקיומיים, הבדידות, הרצון בהשתייכות מצד אחד ומצד שני, מבחינה מסחרית, הם מחזקים את הפנייה של המפרסמים באמצעות "המלצות הערכת" וזוכים לאחוזי רכישה גבוהים במיוחד של מוצרים מתוך הפלטפורמה.

משיקים מוצר תוכן או מדיה? עדיף שתמצאו קהל נישה

כל מי שקצת התעסק.ה עם עולם מדיה (בטח ובטח בארה"ב!) יודעים מצד אחד שזה שוק ממש צפוף, עם שחקנים עתירי ממון, חברות סמי-מונופוליסטיות עם בעלות צולבת על כמה ערוצי תקשורת ששולטים בשוק, ומצד שני, שוק שלא תמיד רווחי עם מודל הכנסות שבור שנשען על עולם הפרסום לא יציב. Her Campus לא שונה מהבחינה הזו והיה מיזם מסוכן בנוף התקשורתי הצפוף. בנוסף, יש סיבה אמיתית לכך שלא קמים יותר מדי מיזמים מוצלחים וגדולים בתחום התוכן והמדיה - ההגעה לכל קורא וקורא ממש לא פשוטה. למעשה, כל מחשבה על הרמה של מגזין אונליין מחייבת השקעת משאבים אדירה כדי להגיע עצמאית B2C לכל קורא. אבל, Her Campus הבריקו בכך שטרגטו קהל יעד ייעודי שהוא בעצם קהל שבוי. קהל הסטודנטיות היה קהל ענק שאף אחד לא דיבר אליו (או רק אליו) עד לנקודה זו באופן אישי. בנוסף, המוצר הזה התאים מאוד לקולג'ים עצמם שאימצו מאוד מהר את הפעילות - זה היה כאילו כל מגמות התקשורת והעיתונאות בקולג'ים בארה"ב קיבלו פתרון מידי לבעיית איתור מקומות לסטאז' עבור הסטודנטיות שלהן, ובמקביל, כל מי שאי פעם חלמה לכתוב במקום נחשב, קיבלה קיצור דרך מקצועי לבנות לה שם בתחום.

אז יש לנו קהל שנמצא גאוגרפית באותו מקום עלו כותבים במגזין, יש לנו את הקולג' שמשמש כ"אכסנייה" בה נמצאות כל הנשים הללו ואף מספק משרדים פיזיים לקיום הפעילות ויש לנו את הנשים עצמן שמרגישות שזו פלטפורמה להגשמת חלומן המקצועי וכל זה כמעט ללא עלות אופרטיבית של העסקת עובדים, ועם פידבק מידי של קהל יעד בנוגע למוצר.

צריכים לעצור כאן לשנייה ולהסביר שזה מאוד נפוץ בקולג'ים בארה"ב שלסטודנטים יש תוכניות העשרה אחרי הלימודים מטעם הקולג', תוכניות ללא תשלום שהם אמורים להצטרף אליהן. אלו יכולות להיות תוכניות להעצמה אישית, למנהיגות, לתרומה לקהילה וכיוב'. המבנה הייחודי הזה של תוכניות קולג' עזרו מאוד לכניסה לעוד ועוד קולג'ים - כל מה שהיה צריך לעשות, זה לבקש מההנהלה לפתוח תוכנית. מבחינה שיווקית, עבור Her Campus לא היה בשום שלב חינוך של השוק או משא ומתן עם מישהו, זו פשוט הייתה עוד תוכנית בה אפשר לבחור מהמגוון הרחב, אבל זו, בניגוד לאחרות עוזרת בצורה ממשית לסטודנטיות להגיע למטרות הקריירה העתידית שלהן.

בנקודה זו, אני מרשה לעצמי לתת כאן עצה כללית יותר ליזמות והיזמים שבינינו בנוגע לאיתור שוק היעד והתאמתו למוצר: אם אתן או אתם חושבים על הקמת מיזם תוכן או מדיה דומה ל-Her Campus, סוד ההצלחה טמון דווקא בצמצום ובשותפות. המלצתי היא לנסות למצוא בעיה גדולה שמשותפת להרבה אנשים אבל, כזו שמצומצמת לסקטור אחד, בעדיפות לכך שהם מכונסים במקום אחד שיכול גם להיות שותף ולקחת על המיזם חסות ולקדמו. ברגע שזה קורה, הגעתם לחצי הדרך בכל מה שנוגע להתאמת שוק למוצר. לדוגמא, הקהל שלכם יכולים להיות אנשים שטסים ויכולים לצרוך תוכן מיוחד בנוגע ליעד בו הם נוחתים (השותפים מקרה זה הם חברות תעופה או שדות תעופה), אנשים מאושפזים (שותפות וחסות של בתי חולים, מרפאות), או תלמידים שצורכים תוכן ספציפי (חסות של בי"ס ומסגרות לא פורמליות) וכיוב'.

נחזור ל-Her Campus, זכייה בתחרות "המיזמים העסקיים" השנתית של הרווארד, העלתה את המיזם על הראדר של המפרסמים הגדולים. בשלב הזה, מגזינים אונליין וותיקים אחרים ניסו לחקות את הרוח הצעירה שנשבה מכיוון Her Campus, אבל כל עוד לא העסיקו בעצמם כתבות שהן בעצמן נשות ה-Z, זה לא היה ניסיון שצלח. לאט לאט, עמודי הרשתות החברתיות של המגזין הפכו לוויראליים ועוד ועוד מפרסמים שזיהו את ההזדמנות בהגעה הישירה לקהל יעד מפולח דמוגרפית, הגיעו עצמאית. בצומת שלאחר סיום הלימודים השלישייה הסכימה פה אחד ששווה יותר לכולן להמשיך יחד מאשר לחפש הרפתקאות חדשות. וינזדור דחתה הצעת עבודה מבלומינגדייל'ס, סטפני הפסיקה את חיפוש העבודה שלה ואנני החליטה לנשור משנת הלימודים האחרונה שלה.

בזכות הזכייה בתחרות בהרווארד, קיבלה החברה גם משרדים חינם בקמפוס למשך שנה נוספת לאחר סיום הלימודים. הקולג' הסתיים ועתה התחיל פרק חדש בימי החברה עם ניהול משולש, מודל עסקי וואלידי ולקוחות משלמים. זו גם הייתה הפעם הראשונה בה חילקו השלוש את התפקידים בחברה ביניהן בצורה מסודרת: וינזדור הפכה לנשיאה ומו"ל ולקחה על עצמה את ניהול החשבונות והמכירות, אנני לקחה את האחריות על כל תחום ניהול המוצר והקריאטיב וסטפני לקחה על עצמה תפקיד העורכת הראשית, מנהלת הסניפים ומנהלת השיווק.

בשנה לאחר מכן נכנסו השלוש לתחרות עסקית נוספת בבוסטון באקסלרטור של MassChallenge והיו לאחד המיזמים המובילים שגם זכה ב- 50,000 דולר וגם קיבל עוד משרד בחינם למשך שנה. הן השתמשו בכסף הזה כדי להעסיק את העובד השישי שלהן והראשון במשרה מלאה ולאחר מכן קיבלו משרד לשנה נוספת כי חנכו את התחרות הבאה. בסך הכל, זכה המיזם בארבע שנים תמימות של שטחי משרד חופשיים מתשלום. לאחר ארבע השנים הללו, חלקו שטחי משרדים עם סטארט-אפ במרכז בוסטון ורק לאחר מכן עברו למשרד ורוד משלהן עם חמישים עובדות.

מתוך אתר החברה: לקוחות כיום

אסטרטגיית ה-GTM: פתיחת סניפים וולונטרית בקמפוסים בהן יש נשים שמעוניינות להצטרף למגזין

לקראת סיום השנה האחרונה של לימודיהן, היו ל-Her Campus כשלושים סניפים בקולג'ים ברחבי ארה"ב ומפרסמים בעלי שם ידוע שהכניסו כסף גדול לחברה. קהל היעד הראשוני של החברה היה תלמידות המכללות המתעניינות בעיתונאות והרעיון המרכזי כאמור היה לתת לנשים בקולג' לטעום בצורה מקצועית מעולם המדיה והפרסום בצורה מהנה בסגנון Cosmopolitan.

כל סטודנטית בקולג' בארה"ב יכולה להגיש בקשה להיות כתבת (או "תורמת" contributor) ואם אין סניף במכללה שלה, היא יכולה להגיש בקשה להשיק בו סניף חדש. כמו כל ארגון סטודנטים אחר בקמפוס, שוב, הסטודנטיות לא מקבלות תשלום עבור כתיבתן וזה מוגדר כפעילות התמחות או "תרומה לחיי הקמפוס". המודל הזה הוא בעצם מכרה-זהב למיזם מדיה המבוסס על כתבות, משפיענות רשת ובלוגריות כי הוא מצמצם את העלות הכבדה ביותר של סטרטאפ שהיא העסקת כוח האדם. זה גם מודל שלא הפסיק להתרחב מאז הקמת החברה עם אפס מאמצים מצד היזמות וכיום, התוכן במגזין נכתב על ידי יותר מ-7,000 תורמות שמגיעות מ-500 קמפוסים ב-11 מדינות (כולל סניפים בפינלנד, יפן, אוסטרליה, בריטניה, פורטו ריקו, קנדה, ג'מייקה, ניגריה, אירלנד, הודו וקוויבק).

זה נשמע לנו ממש מוזר שקיים מודל עסקי בו חברה מקבלת כסף אבל מסתמכת על כוח וולונטרי בלבד, אבל מבחינת הכותבות לא מצאתי שום בעיה. הנשים "התורמות" שכותבות במגזין מתארות ללא סוף ברשת כמה הכתיבה, ניהול המדיה או העריכה היו חוויות שתרמו להן גם בהעשרת החיים הסטודנטיאליים וגם כהבנה של "העולם האמיתי". מבחינתן, התהליך כולו הכין אותן לעבודה בחברות מדיה נחשבות בצורה הטובה ביותר וכבר מההתחלה, בכל הסניפים, נוצרו רשימות המתנה של כתבות שמעוניינות להצטרף לסניף שלהן. נראה שההזדמנות להתפתחות מקצועית של הסטודנטיות באמת משמעותית. כל סניף, בכל קמפוס, הוא האחראי הבלעדי על התוכן ועל הפרסומות בקמפוס שלו. זה אומר שכל סניף מתנהל כמעין יחידה עסקית נפרדת שמנהלת את הכותבות, התוכן והעריכה וגם דואגת ליצירת ערוצי פרסום ומשתתפת פעילה באחריות השיווקית בכללית של המגזין ליצירת ההכנסות.

כדי לפתוח סניף בקמפוס חדש, הסטודנטית המבקשת חייבת לעמוד בתהליך מסודר - היא צריכה להגיש מכתב מקדים, קורות חיים, לכתוב דוגמאות, ולמצוא לפחות 5 סטודנטים בקמפוס המעוניינים להצטרף לצוות שלה עם הגדרות תפקיד מסודרות, לשנה שלמה לפחות. בנוסף, מצופה מהמועמדת להגיש מבחן בית של כתבה, לעבור ראיון אישי, לאסוף 100 חתימות מסטודנטיות בקמפוס שלה שמעוניינות במהדורה פרטית לקמפוס שלהן ומפגינות תמיכה במועמדות, להכין תוכנית תוכן דיגיטלי לרשתות החברתיות עבור הקמפוס שלה ועוד.

תהליך הבקשה הקפדני מייצר נחשקות בקרב הפונות ומבטיח ש-Her Campus יקבלו גם את הטאלנטיות האיכותיות ביותר וגם את אלו עם המוטיבציה הגבוהה ביותר להצליח. ברגע שיש צוות להקמת המיזם, פונה נציגה מהחברה הראשית למכללה ומבקשת לפתוח תוכנית מסודרת שתסדיר משרד ואפילו תקציב קטן להתנהלות השוטפת של הסניף. הקמת הסניפים באופן הזה חכמה במיוחד, מפני שכך תהליך החדירה השיווקית לקמפוסים בכל מקום על הגלובס מתנהל באופן עצמאי ואין כאן בעצם שום עלות אופרטיבית או הפניית משאבי ניהול שבדרך כלל מתלווה לצמיחה אסטרטגית של חברה. נוצר כאן מעין מודל זכיינות משתלם מאוד שמעביר את האחריות לניהול לצוות האזורי ומוריד את נקודות החיכוך עם המשרד הראשי שיכל בקלות להפוך צוואר בקבוק בכל סיטואציית גדילה אחרת.

מתוך: קצת מהתכנים המוצגים באתר המגזין: בועט, בגובה העיניים, צבעוני ומהיר

אסטרטגיית רכישה לצורך צמיחה מואצת

כחלק מאסטרטגית הצמיחה רכשה החברה ארבע חברות ששמרו על מותג עצמאי וכולן יחד חברו לאימפריית מדיה ענקית המתמחה בקהל תלמידי הקולג' (נשים ברובן אבל לא רק) עם חמישה מותגים סה"כ בעולמות תוכן שונים המתחברים בצורה מושלמת: חברה מהמתמחה בצד הקולינארי של תלמידות הקולג' בשם Spoon, חברה המתמחה בעולם האופנה בשם College Fashionista וחברת מדיה מתחרה המתמקדת בפרסום מאמרים חיוביים ומעשיים לנשים בוגרות מכללות בשם Lala ששמה שונה ל- Her20s ובהמשך הפכה לערוץ פנימי חדש באתר המיועד לבוגרות קולג', ערוץ שהרחיב את קהל היעד לנשים מעט יותר בוגרות, שעושות את צעדיהן הראשונים בקריירה או באוניברסיטה (אגב, בערוץ הזה ממשיכות לכתוב סטודנטיות לשעבר שסיימו ללמוד אבל עדיין מעוניינות להמשיך ולהיות חלק מהמגזין גם לאחר לימודיהן. גם הן אגב, ממשיכות לעבוד במרץ ללא תשלום כמתמחות).

רכישת InfluenceHer Collective הכניסה את הHer Campus היישר לעולם משפיענות הרשת - תשתית של רשת של בלוגים וולוגים שנוצרו על ידי נשים צעירות בנושאי אופנה, בישול, יופי, כושר, עיצוב, סגנון חיים ועוד. הרכישה הכניסה לחברה יותר מ-4,000 משפיעניות ומשפיעני רשת