הפרעות קשב 16.5.25: איך מייעצים לחברה ללא בעיות? איך משביחים חברה כושלת לאימפריה של מיליארדים? ולמה העולם (שוב) צריך את סופרמן

בכל שבוע, אני כותבת כאן על נושאים "שהפריעו לי" בזירות השונות ומשתפת אתכם במחשבות ומה שהיה.

תמיד שמחה לשמוע דעות נוספות, ללמוד עוד ולהרחיב את ההפרעה :)

תרגישו חופשי לשלוח לחברים או ליצור איתי קשר ישירות בווצאפ וכמובן, לעקוב אחריי ברשתות החברתיות בזמן אמת.

הפרעות הקשב של השבוע:

איזה ייעוץ אפשר לתת לחברה ללא בעיות?

איך משביחים חברה כושלת לאימפריה של מיליארדים?

ולמה העולם (שוב) צריך את סופרמן

---

איך מייעצים לחברה ללא בעיות?

לא מזמן קיבלתי חוזה מלקוח על תקציב פוטנציאלי לא קטן, כזה שקל מאוד להגיד לו "כן", אבל זה לא קרה כי אי שם באינטראקציה השלישית, התחילו להידלק כל הנורות.

הוא דיבר על צורך באסטרטגיה, אבל לא היה מוכן לפתוח בפניי את הדוחות.רצה חדשנות (או בשמה החדש - AI), אבל שהכל יישאר כמו שהוא.וכשאלתי "מה בעצם הייתם רוצים לשנות?", הוא חייך וענה: “האמת? אנחנו רוצים רק לשדרג”.

יש לי חבר טוב שצוחק עליי שאני מגיעה לפגישות מכירה כמו חוקרת FBI - עם תיק מלא על החברה, עמודים בראשה ותולדות המניה, נראה לי בסיסי ולכן גם התשובה שלו נשמעה לי קצת מוזרה.

- רגע, המכירות לא בירידה?

- אה, זה רק בגלל שהחליפנו סמנכ"ל מכירות- ומה עם כל התגובות השליליות ברשת?

- עזבי, לאנשים תמיד יהיה מה לומר- ומה עם טראפיק נמוך באתר? מה עם העובדים שמלכלכים בגלאסדור?

לא משנה מה שאלתי, לא היו שם תשובות מספיק טובות, וזה היה יכול להיות בסדר כי אפשר לעבוד על הכל, וברור שגם לבנות אמון לוקח זמן, אבל בעיקר, היה שם משהו עגול כזה במקום שהיה אמור להיות חד.

כל פגישה איתו נשמעה כמו מצגת למשקיעים.

המילה הזו שינוי, נשמעה בחדר הזה לא ראויה.

אז החלטתי לוותר, לא רק על הכסף, אלא על פרוייקט עם סיכויי הצלחה נמוכים.

סטיב הופמן, מייסד Reddit, אמר: "Vulnerability builds trust, and trust builds teams”. רדיט, אחת הקהילות הכי גדולות ומבולגנות באינטרנט, הצליחה למשוך אליה קהל אדוק בזכות האמון שנבנה בין אנשים זרים. האמון הזה נבנה דרך חשיפה ופגיעות, לא דרך תדמית וסיפור יפה כמו שכולנו מוכרים ברשתות החברתיות האחרות.

ברנה בראון חקרה את נושא הפגיעות והאומץ, והסרטון שלה בטד, הוא אחד המפורסמים בעולם (לכו לראות אם פספסתם The Power of Vulnerability). המחקר שלה מראה שפגיעות אינה חולשה, אלא מקור לאומץ, יצירתיות, חיבור אנושי ומנהיגות אמיתית. מנהלים שמסוגלים להראות פגיעות (להודות בטעויות, לשאול שאלות, לבקש עזרה), בונים אמון ומקדמים הלך רוח בריא וחדשני. בתוך כל מערכת יחסים מקצועית, בטח כשמדובר בייעוץ שעובד טוב, חייבת לעלות פגיעות מסויימת, כי אם הכל היה מושלם, כנראה שלא היינו נפגשים.

גם מהצד שלי חשוב לי להראות גם את מה שלא עובד וצריך לתקן בהמשך (אף פעם לא הבנתי יועצים יודעי-כל). הפגיעות הזו של שני הצדדים מחייבת אמון בגלל שאם אין אמון, הכל הופך להצגה והצגה לא מביאה להשבחה של כלום וגם לא לקשר בונה-אמון.

הפעם, ויתרתי על לקוח מעולה וזה היה כרוך בבאסה רצינית - היה שם הרבה על מה לעבוד יחד, אבל, אין לי דרך להשביח רווחיות ב-10% או ב-50% כמו שאני רגילה, בלי שותפות אמיתית, בלי שיסכימו להכניס אותי גם לחדרים שפחות נעים להיות בהם.

פגיעות היא לא מילה רכה כזאת לפוסטים בלינקדאין, היא הבסיס לעבודה קשה גם בתוך הארגון וגם מול אחרים.

פגיעות, בניגוד למקובל במחוזותינו, היא לא סימן לחולשה, אלא הדרך היחידה ליצור קשר, לצמוח, להוביל - לא רק בעבודה, אלא גם בהורות, בזוגיות, בחברות.

אנחנו לא נבנים מלהיות צודקים או נוצצים בחוץ.אנחנו נבנים מלהיות כנים ופגיעים, ובכל מה שקשור לניהול, פגיעות יכולה להיות אחד הכלים המשמעותיים שלנו בתהליכי שינוי כדי להקפיץ את כל הארגון קדימה.

---

איך משביחים והופכים חברה כושלת לאימפריה של מיליארדים?

המנכ"ל החדש שנכנס לחברת Sterling Construction בשנת 2017, קיבל לידיו ספינה שוקעת שהייתה קרוב לשנתיים על סף פשיטת רגל אחרי חילופי הנהלה לא מוצלחים ומניה שצנחה מ-20$ ל-3$ בלבד.

סטרלינג מעולם לא הייתה חברת הייטק נוצצת, מדובר בחברת תשתיות כביש ותעבורה שפעלה בעיקר בדרום ארה"ב ועובדיה הם אנשים קשי-יום ולכן גם הקפיצה הטכנולוגית שעזרה ללא מעט חברות עתירות ידע להתאושש, לא יכלה לחלץ אותה מהבור.

עד שהגיע ג’ו קוטילו.

לפני שהצטרף למנ"כל את Sterling, קוטילו שימש במשך עשור בתפקידי ניהול בכירים ב־ACM Texas, חברת בנייה אזורית שבה הפך לנשיא ומנכ"ל. ג’ו מעולם לא היה "מהנדס על" או איש חזון נוצץ מהסיליקון וואלי שיודע לומר את הפיצ’ים הנכונים, הוא היה מנהל פרגמטי, שהגיע מהשטח אבל הוא ידע לקרוא מאזן פיננסי, לקהשיב לעובדים שלו ולזוז מהר.

קוטילו הביא איתו גישה פשוטה: להפסיק לרוץ אחרי גידול עיוור של ההכנסות, ובמקום זה להתחיל לבנות חברה שמבינה בדיוק איך היא עושה כסף, וחשוב מכך, להבין איך היא מפסיקה לאבד אותו.

קוטילו הבין מהר את הפוטנציאל הגלום בחברה “אנחנו מנהלים פרויקטים הנדסיים רחבי היקף: כבישים מהירים, גשרים, תשתיות תחבורה, חשמל, מערכות מים ותשתיות טכנולוגיות. אלו תחומים שלא נראים סקסיים אבל בלעדיהם כל מדינה מתפרקת. אנחנו בלב אמריקה”.

בשלב הראשון, קוטילו העביר את החברה מתפיסה של קבלנות "כבדה" שלוקחת פרויקטים עתירי סיכון ברווחיות נמוכה, לחברה המתמקדת בבניית שירותי תשתית חכמים, יציבים ורווחיים יותר. הוא התעקש על דיוק בבחירת הפרויקטים, העדיף לפתוח תשתיות במיקומים אסטרטגיים יותר (כמו מרכזי נתונים, מערכות חשמל ומים), והקים מנגנוני תמרוץ חדשים בחברה שמבוססים על תוצאות ולא על ותק או פוליטיקה ארגונית. כתוצאה מהצעד זה, אומנם עזבו לא מעט וותיקים שהפסיקו להיות מתוגמלים כמו בעבר, אבל החברה קיבלה עובדים חדשים שהיו מוכנים יותר למשימה החדשה.

בשלב השני, כשכבר נכנס כסף לקופה, קוטילו יזם רכישות ממוקדות של חברות קטנות בתחום ההנדסה והתחזוקה, תוך שמירה על יחס חוב נמוך ורווחיות עולה.

כמה זה הצליח? לפי דוחות 2024, קוטילו הצליח מאוד!

ההכנסות זינקו מ־~$500 מיליון ליותר מ־$2 מיליארד, וחשוב מזה - שולי הרווח קפצו מ־4% ל־20%.

שווי המניה זינק מ־$3 ליותר מ־$120 ושווי השוק של החברה חצה את רף 4 מיליארד הדולר.

קוטילו לא המציא טכנולוגיה חדשה ולא התחיל סטרטאפ עם רעיון משנה עולם. הוא לקח עסק מדמם, ועבד לפי “הספר של השבחת רווחיות” - הכניס סדר, חתך הפסדים, יצר תרבות של ביצועים ודיוק, השקיע ב-M&A שהקפיץ את שווי החברה והביצועים.

נזכרתי בסיפור של קוטילו השבוע, כשישבתי בישיבה באחת החברות שמזכירה מאוד את Sterling. זכרתי ששמעתי על הסיפור שלו באיזה פודקאסט אמריקאי, וניסיתי למצוא ראיון שלו להראות להם - פאנל, קליפ, משהו, אבל כלום.נראה שקוטילו פשוט עושה ולא מדבר, וזה כנראה גם חלק מהעניין.

בעידן שבו כולם מדברים על Disruption, הוא עשה את ההיפך: Stabilization ונקט בגישה השמרנית של לייצב את הסירה ולהכניס קצת Common Sense וזה כל מה שהיה צריך כדי להציל חברה.

אנחנו נוטים לשכוח שלא תמיד צריך לחדש, לפעמים דווקא צריך להתרכז בלעשות את הישן כמו שצריך אבל להתמקד.

בחברות תשתיות, הייצוב וההתמקדות יכולים להיות מנוע צמיחה טוב יותר מכל דבר אחר.

הסיפור של סטרלינג מראה שלפעמים הדרך להשביח רווחיות עוברת דווקא בגישה הכי old fashioned שיש: לחתוך את מה שלא עובד, להחזיר מיקוד, לבנות תרבות של אחריות, ולעשות את הדברים הבסיסיים צעד אחר צעד, כמו שצריך, ובעולם בו כולם רוצים אוטומציות ובוטים כדי להתייעל ולשחרר עובדים הביתה, זה אפילו קצת מעודד שגם ב־2025, ניהול טוב ובסיסי, עדיין עובד.

---

העולם (שוב) צריך את סופרמן

יותר משלושה מיליון ציוצים בטוויטר ב-48 שעות.

זו לא השקה של אייפון חדש.

אלו לא בחירות לנשיאות.

זו לא ציפור, או מטוס.

זה סופרמן!

לפני שלושה ימים הכריזו “האחים וורנר” על תאריך יציאת הסרט החדש של סופרמן וכולם ברשתות מדברים רק על זה. תוסיפו את זה לעובדה שהטריילר הראשון לסרט שיצא כבר לפני כ-4 חודשים, צבר יותר מ-250 מיליון צפיות ביוטיוב (הכמות הגדולה ביותר של צופים אי פעם לטריילר!) ומסתמן שאפשר כבר לומר - העולם בשגעת.

הטריילר (באמת נראה מעולה! צפו כאן) מבשר על עליה לאקרנים ב-10/7, ימים ספורים אחרי ה-4 ביולי, התאריך הכי טעון פטריוטית בלוח השנה האמריקאי וזה לא מקרי.

הפעם, סופרמן נראה קצת אחר - הוא כבר לא רק הבחור המושלם שכולם מצפים ממנו שיציל את העולם, אלא דמות עם סדקים, גבר פגיע, מתלבט, שעובד נגד מערכות שלטוניות שמקשות עליו לפעול ולא רק מול נבלים עם כוחות-על. במילים אחרות, גיבור אנושי, עם בעיית אמון מול מוסדות המדינה והעולם כנראה ממש צריך אותו ככה.

מאז שנוצר ב-1938 על ידי ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, שני בני מהגרים יהודים מאוהיו, סופרמן שיקף לא רק פנטזיה, אלא גם צורך. הוא הופיע לראשונה בעיתון Action Comics בדיוק כשאמריקה נאלצה להתמודד עם עליית הנאציזם באירופה. איש הפלדה, שנשלח מכוכב אחר, הפך מיד לדימוי של תקווה מול כוח הרסני וחסר מצפון והוא היה בצד הנכון שיסדר את הכל שוב בחזרה. במלחמה הזו, סופרמן הפך לכרזת תעמולה תומכת לחימה - סמל לאמריקאי הטוב, לצדק, לגיבורי העל (לצד החיילים) הנלחמים ברוע המוחלט.

במהלך המלחמה הקרה, יצא שוב סופרמן לאקרנים, הפעם כגיבור שהולך בתלם ומייצג את הסדר, הנורמה, את אמריקה הישנה והטובה מול האיום הקומוניסטי החיצוני.

בשנות ה-’70 וה-’80, בעידן של ספקנות גוברת ואובדן אמון בשלטון, סופרמן חזר לקולנוע כדמות קצת יותר מורכבת, אבל עדיין עם מצפן מוסרי בלתי ניתן לערעור.

שנות ה-2000 היו עשור של משברים, ספקנות ואי-אמון עמוק במוסדות: פיגועי 11 בספטמבר, מלחמות בעיראק ואפגניסטן, המשבר הכלכלי של 2008, עליית הרשתות החברתיות והתחזקות הפייק ניוז. בכל פעם, כסופרמן ניסה לחזור, הוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש.

ב-2006 הקהל רצה פחות נוסטלגיה ויותר עומק, מורכבות ואמירה. סופרמן, הפך לגיבור שחזר הביתה אחרי היעדרות של שנים, ומגלה שאהובתו לויס ליין עברה הלאה. העולם המשיך בלעדיו, ואף אחד לא באמת חיכה שהוא יפתור את כל הבעיות. במילים אחרות, סופרמן הפך ללא רלוונטי, כמו התחושות של אמריקה פוסט 9/11 וכמו אלפי חיילים שנשלחו לשדות הקרב במזרח התיכון - חוסר שליטה, חיפוש אחר עוגן, חשש מחזרה למציאות והבנה שדברים כנראה לא יחזרו להיות מה שהיו.

ב-2013, העולם היה אחרי ההצפה של גיבורי-העל מבית מארוול וטרוד בשאלות הנוגעות לזהות מינית ומגדר. אנשים חיפשו עומק ומורכבות פסיכולוגית וסופרמן בהתאם הפך למתלבט-כרוני, קרוע בין נאמנויות, עם זהות חצויה בין כוכב הבית שלו קריפטון לבין כדור הארץ. או בקיצור, דמות במשבר זהות. לא עוד אל-מושלם עם עקרונות פשוטים, אלא דמות שמבקשת להבין מי היא, בעולם שלא בהכרח רוצה אותה. סופרמן חזק מדי, זר, מפחיד ומעל לכל, דחוי.

סופרמן מעולם לא היה דמות המבוססת רק על שרירים, גלימה או ראיית רנטגן.הוא על בחירה והתמודדות עם מציאות עכשווית.

במהלך השנים, סופרמן עבר מהיותו סמל חד־משמעי של "האמת, הצדק והדרך האמריקאית" לדמות שמתמודדת עם השאלה: האם עדיין יש דרך אמריקאית? האם בכלל יש דרך אחת נכונה לבחור בה? והבלבול הזה, מייצג את כולנו.

ההבנה של “השליחות” של סופרמן לאורך השנים, מוסיפה לדעתי עוד מימד לסרט החדש, ולכן זה ממש מעניין יהיה לראות מה יביא לנו הפעם גיבור-העל?

בעולם רווי פופוליזם, קיטוב, הסתגרות, לאומיות ושנאה, עם המפכה הטנוכלוגית הצעירה, קשה לדעת איך הוא יפעל, אבל יש מצב שהסופרמן שנקבל, ייתן לנו שיקוף לא רע לגבי מצב האומה האמריקאית כיום.

כבר מהטריילר ניתן להבין, שנושא מרכזי שיופיע הוא ספקנות כלפי כוח מוחלט ומוסדות שלטון ומיצוב האזרח הקטן מול מולם, וזה לא מקרי. בכל העולם, מתערערת ויורדת תפיסת האמון של האזרחים במוסדות השלטון, ויש לא מעט אנשים שיושבים בממשלות בעולם שדואגים לכרסם באמון הזה באופן פעיל. מה אמיתי? מי גורם לנו לחשוב כמו שאנחנו חושבים? מה אם הם טועים?

קראתי פעם איפושהו שמרוואל שיבשו דור שלם של צעירים בטשטוש הבחירה בין הטוב לרע.

כשאנחנו מזדהים גם עם הנבל כי הוא דמות עגולה ולא רעה, וכשאין יותר אבחנה ברורה בין נבל לגיבור, כשכל בחירה הופכת לשדה מוקשים של ניואנסים (מי אמר WOKE?), מה הפלא שאנחנו רואים שיבושים מוסריים כמו תמיכה בטרוריסטים ומרצחים?

גם בקיץ הזה, סופרמן כנראה לא יציע פתרונות פוליטיים או תשובות חד-משמעיות. אבל הוא כן יחזיר אותנו שוב לאותה השאלה, בזמן הכי קריטי שיש - בעולם של היום, האם עוד אפשר לבחור בטוב, ובכלל מה זה טוב והתשובה תהיה מעניינת. אפשר רק להחזיק אצבעות שהוא יעשה שוב עבודה טובה בבניית נרטיב הטוב מחדש.

סופ”ש רגוע ונעים.

רויטל