הפרעות קשב 21.3.25: על מוטיבציה, אמצעי תשלום לבישים, כתיבת שירים ובדיחות של טייקוני-טק
- רויטל קרמר
- 21 במרץ
- זמן קריאה 10 דקות
עודכן: 3 באפר׳
כחלק מהעבודה השוטפת שלי, אני חוקרת לא מעט נושאים ועוברת על לא מעט חומרים.
השבחת רווחיות, השקעות ועבודה עם סטרטאפים מחייבים אותי להיות ערה למגמות בשוק ולשים את האצבע על נושאים מעניינים.
בכל שבוע, אני כותבת כאן על נושאים שעצרו אותי ואת השותפים שלי בזירות השונות ומשתפת עם מי שסקרן כמוני.
תמיד שמחה לשמוע דעות נוספות וללמוד עוד, תרגישו חופשי לשלוח לחברים, ליצור איתי קשר ישירות בווצאפ, להיכנס לאתר וכמובן, לעקוב אחריי ברשתות החברתיות בזמן אמת, כל הלינקים בתחתית המייל.
סופ”ש רגוע.
והשבוע:
מה מניעה אותנו? על מוטיבציה חיצונית ופנימית
אמצעי תשלום לבישים - למה רק עכשיו הגיעו לישראל
כתיבת שיר - האם היא האקט האנושי הכי יצירתי שיש או תבנית שנוחה לשכפול?
בדיחה שמחבירה אמת עצובה, או כשבכירי הטק מסתבלטים, הבדיחה לפעמים על חשבונם
מה מניע אותנו?
תקופה משוגעת בבית של החלטות עם הילדים לגבי חטיבה ותיכון ואני שמה לב למוטיבציות ממש הפוכות. ילד סגול - חוקר, הולך, מנסה, בודק כל מה שאפשר, מניע את עצמו כדי להיות הכי טוב.
ילד ירוק - לא מניע את עצמו עצמאית, אין לו עניין בתהליך, ובכלל לא מבין מה זה משנה באיזה מגמה ילמד. שניהם גדלו באותו הבית, אז איך זה שאחד מהם מלא מוטיבציה והשני פשוט אדיש לגורלו בשלוש השנים הקרובות?זה הביא אותי לחשוב קצת יותר לעומק על מוטיבציה.
מוטיבציה היא הכוח המניע אותנו לפעול, להתמיד ולהשיג כל מה שאנחנו רוצים.אבל, מה באמת גורם לנו להיות מונעים?
מוטיבציה פנימית לעומת מוטיבציה חיצונית
מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד בדק ומצא שמוטיבציה פנימית (הנובעת מתשוקה ועניין של האדם) יעילה פי 3 מאשר מוטיבציה חיצונית (כסף, פרסים, תשואות קהל) לטווח הארוך.בנוסף, אנשים שעובדים מתוך מטרה פנימית ברורה חווים רמות אושר גבוהות יותר ומתמידים בעשייה לזמן ארוך יותר. בדיקה אחרת מוכיחה שהעלאה במשכורת כמעט אף פעם אינה הסיבה בגינה עבודים טובים נשארים, כמו שחלוקת פרסים לא מעודדת התנהגות טובה אצל ילדים לאורך זמן.
אם מוטיבציה חיצונית פשוט לא עובדת לאורך זמן ואנחנו צריכים משהו אחר שיניע אותנו, מבפנים, אז מהו?
וחשוב מכך, איך בעצם אפשר לחזק מוטיבציה פנימית?
אוטונומיה, מומחיות ומטרה
פרופסור דניאל פינק מצא שיש שלושה דברים שמחזקים מוטיבציה פנימית והנעה טבעית של אדם. אם יש לכם את שלושת הדברים האלה בעיסוק היומיומי שלכם, הסתדרתם: אוטונומיה, מומחיות ומטרה. כשאנחנו שולטים בזמן ובחלל שלנו בזמן העבודה, מתקדמים במיומנויות שלנו עד שהופכים למומחים ומרגישים שהעבודה שלנו משמעותית ומחוברת למטרה שמרגשת אותנו (וזה אינדווידואלי) - המוטיבציה שלנו מגיעה לשיאה. נסו לחשוב על מקומות בהם עבדתם בעבר ולחשוב מה שם הביא אתכם לפרוח? עבורי, שמתי לב שבאמת, המקומות בהם פרחתי כשכירה היו אלו בהם היו את כל הפרמטרים האלה ובגדול.
מה קורה למוטיבציה הפנימית שלנו בזמן כשלון?
מסתבר, שגם אם שלושת הפרמטרים של פינק מתקיימים, וגם אם יש לנו מוטיבציה מאוד גבוהה, אנחנו עדיין יכולים לשבש לעצמנו את ההנעה הפנימית בגלל דפוסי חשיבה מעכבים. מחקר מאוניברסיטת סטנפורד מראה הבדל בהנעה אישית בהתאם לדפוס החשיבה שלנו.
אנשים בעלי "גישת צמיחה" (Growth Mentality), מפתחים את היכולת לראות כישלון כהזדמנות ללמידה ולכן, יש להם מוטיבציה גבוהה יותר להצליח לאחר כשלונות, מאשר אנשים עם "גישה מקובעת" הרואים בכישלון הוכחה לחוסר יכולת תמידית שמסרסת אותם לערוך ניסיון חוזר ובעצם לוותר. אנחנו יכולים לפתח מיינדסט צמיחתי ובבוא העת כשניכשל (כי כולם נכשלים מתישהו) להשתמש בכשלון דווקא כמנוע צמיחה במקום כגורם מעכב (ואיך מפתחים כזה סגנון חשיבה? זה גם מרתק, אכתוב על זה בהמשך).
אז עוד משאיר אותנו בהנעה אמיתית? חיבור ל-FLOW
לא תמיד אנחנו יודעים לזהות מהם אותם מקומות בהם אנחנו רוצים להתמחות, למצוא מטרות ואוטונומיה ולפעמים חוסר הזיהוי הזה משאיר אותנו פחות מתלהבים ומונעים לעשייה.
במקרה כזה, הכי פשוט זה למצוא את מה שגורם לך להרגיש חי, להתמקד בתהליך ובלמידה (ולא רק בתוצאה), לזכור שכל מכשול הוא הזדמנות לטפס גבוה יותר וליצור לעצמנו תנאים שמאפשרים אוטונומיה, מומחיות ומטרה. או במילים אחרות, לאתר איפה אנחנו ב-Flow.
את ה- Flow (“הזרימה”) טבע לראשונה הפסיכולוג בעל השם הקליט מיהאי צ’יקסנטמיהאיי בשנות ה-70’ של המאה הקודמת. מיהאיי זיהה שיש לכולנו מצבים בחיים בהם אנחנו נמצאים בעשייה שגורמת לנו לשקיעה מוחלטת - אנחנו ממוקדים לחלוטין בפעילות שמאוד מספקת אותנו ללא תלות בתוצאה שלה, וכשאנחנו עושים את הפעילות הזו, אנחנו לא שמים לב להסחות דעת או כל דבר אחר מלבדה. למעשה, כשאנחנו בתוך הפעולה הזו, אנחנו חווים ממש שינוי בתפיסת הזמן - הזמן עשוי "לטוס" או "לעצור" בהתאם לחוויה/עשייה.
למה הזרימה חשובה?
קודם כל, ככל שאנחנו עוסקים יותר בדברים ש”זורמים” לנו, הזרימה תורמת לנו בשיפור הרווחה הנפשית וביחס ישיר מעלה לנו את רמת האושר. למעשה, ככל שאנחנו מוצאים יותר מצבי זרימה בחיים, גם הפרמטרים הרפואיים שלנו משתפרים. בנוסף, הזרימה גורמת לנו להיות יותר יצירתיים, מסייעת להפחתת לחץ וחרדה ומגבירה יצירת תחושת שליטה והשיגיות וכן, גם מחברת אותנו מאוד למוטיבציה פנימית.
מה אם אין לי מושג איפה הזרימה שלי?
הדרך הטובה ביותר היא פשוט לנסות כמה שיותר דברים ולראות איפה זה קורה - מה אנחנו עושים שגורם לזמן לעצור? על מה ישבנו ופתאום, כשהרמנו את הראש הבנו שפתאום נהיה ערב מבלי שנשים לב? אצלי זו הכתיבה, המניידפולנס ומחקר של תחומים חדשים מסויימים.
מה איתך?
מה מצב ההנעה הפנימית שלך?
איפה ה-Flow שלך נמצא וכמה הוא נוכח בחייך?
התחזקותם של אמצעי התשלום הלבישים
לאחרונה ישראכרט ו-Max השיקו (בדיוק באותו היום בצורה מוזרה), שירותי תשלום באמצעות טבעות וצמידים חכמים, או במילים אחרות - ייבאו סופסוף לארץ בהפצה המונית את רעיון אמצעי התשלום הלבישים.
מהם אמצעי תשלום לבישים?
את הפתרון שהכי פשוט ונוכח במרחב כולנו מכירים - שעון שניתן לשלם איתו ללא צורך בכרטיס אשראי פיזי או טלפון נייד. אבל, האם ידעתם שיש עוד אמצעי לבוש שניתן ולשלם איתם, כמו טבעות חכמות, צמידים, מכשירי כושר לבישים ואפילו סופגי זיעה?
מה מייחד אותם?
מעבר לקלות השימוש והויתור על נשיאת כרטיס אשראי לטובת משהו בעל ערך אופנתי או אחר, המכשירים האלה פועלים לא סוללה או חיבור לאינטרנט, הם עמידים למים וזיעה וכולם מבוססים על טכנולוגיית Near Field Communication (NFC).
לא מדובר בטכנולוגיה או מוצרים חדשים, אמצעי התשלום הלבישים נמצאים איתנו כבר מ-2018, כאשר הקפיצה הגדולה שלהם בעולם הייתה ב-2019 עם הקורונה (זוכרים שפחדנו לשלם במזומן ולהעביר כרטיסי אשראי כדי לא להידבק? איזו תקופה משוגעת, אה?!), ובקורונה, חלה עלייה של פי 8 בשימוש באמצעי תשלום לבישים.
באופן מפתיע, ישראל חובבת אימוצי הטרנדים לא ממש מככבת בראש טבלת המאמצים, וכיום, המדינות המובילות את מגמת התשלומים הלבישים בעולם המערבי הן דווקא מדינות אירופה כי יש להן תשתיות דיגיטליות חזקות יותר ובראשן המדינות הנורדיות שמשום מה, ממש ממהרות להיפטר מהמזומן שברשותן והולנד שמסתבר שהיא כיום מובילה עולמית בתשלומים דרך השעון החכם.
לקח קצת זמן עד שהטרנד הגיע לארץ, והנה בשעה טובה ומוצלחת, ישרכרט ומקס מביאים את צורת התשלום הזו לארץ (שתי החברות אגב לא פיתחו את הפתרון אלא רק משווקות אותו בישראל, לכן עוד יותר מוזר לי שזה לקח כל כך הרבה זמן), ויש גם את Neway שמוכרת ליין מוצרי אופנה מגניבים שניתן לשלם איתם (אבל משום מה עובדת כרגע רק עם מחזיקי מאסטרכרד, הכרטיס הכי פחות פעיל בישראל. טוענים שם שבקרוב נכנסים לשת”פ גם עם ויזה ויש להם מוצרים יפים, אז אני ממש הולכת לעקוב).
אם בעולם מכרו אמצעי תשלום לבישים כבר ב-2018, למה בחרו בישראל להתעורר רק עכשיו?
מסתבר ששוק אמצעי התשלום הלבישים דשדש תקופה ועדיין לא נחשב לממש גדול (סביב ה-60 מיליון דולר שווי שוק), אבל, לפי התחזיות השוק, התחום לקראת גדילה משמעותית בקצב של 17% CAGR עד 2030 וכמו תמיד, הכל עניין של תזמון. הביקוש העולמי הגובר לטכנולוגיית Host Card Emulation (HCE) ואימוץ נרחב של עסקאות ללא מזומן מצביעים על צמיחת שוק חזקה, יחד עם תהליכי פיתוח פלטפורמות בנקאות אלקטרוניות שכבר מציעים את שילוב הטכנולוגיה בתוך העסקאות - הכל מאפשר תשלומים מהירים ויעילים יותר, והציבור העולמי מצביע בידיים.
איך נשלם בעתיד?
כמו שמשלמים בסין כבר מלפני שנה:)
סין היא הסמן הקיצוני בכל מה שנוגע לחברות עם מולטי שליטה בערוצים מרובים שמטמיעים כמה שיותר דיגטליזציה במרחב הציבורי ולכן גם תחום התשלומים מתקדם במיוחד ומוטמע במהירות שיא - הוא מוכוון מהממשל (Top down) ולאו דווקא מהחברות בעלות הצורך העסקי או הצרכנים (Bottom-up).
בסין, כבר לפני שנה, Tencent - החברה המטורפת ורבת הזרועות שמחוברת יפה למאגרי הממשל הביומטריים, השיקה את Palm-Pay - תשלום באמצעות כף היד. צירפתי כאן סרטון והטיקטוק מלא בתיירים שמגיעים לסין ועפים על הנוחות שבדבר (פרטיות משתמש? האח הגדול? בינתיים, זה לא בשיח).
כיום, אפשר לשלם ב-Palm-Pay כמעט בכל מקום - במטרו, באטובוסים, בסופרים, בבנקים, בחדרי כושר ועוד. בזמן שאנחנו פה בישראל מייבאים רעיונות עבשים מאירופה של לפני שש שנים כדי לשחק עם צעצועים לבישים, סין פה כדי להראות שאין צורך בשום מוצר פיזי, המוצר הוא פשוט אתם. מעניין אם יש לכל אזרח ברקוד.
ברור שקל יותר לעשות את זה כשיש על כל אזרח מאגר מידע כל כך גדול, אבל זה הולך להיות הסטדנטדרט החדש כנראה אז הולך להיות מעניין לראות איך ואם בכלל יאומץ בעולם המערבי.
ישרכרט ומקס, ברכות על הבאת הטבעות לישראל באיחור אופנתי, רק שימו לב שהעולם כבר מזמן נותן כיף.
האם כתיבת שיר יכולה להיות אקט לא אנושי?
זוכרים שרק לפני שנה-שנתיים האמנו שהיצירה תישאר תמיד הדבר הזה המזוקק שמפריד בין מכונות ובוטים לבני אדם? כמה תמימים היינו לחשוב שהזיק היצירתי האנושי שייך רק לנו…
מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת פיטסבורג בדק האם אנחנו יכולים להבחין בין שירה שנכתבה על ידי בני אדם לבין שירה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית (ChatGPT) והממצאים היו מפתיעים.
המשתתפים התבקשו לזהות האם השירים שקראו נכתבו על ידי משורר אנושי או נוצרו על ידי מחשב. התוצאה מאוד מבאסת - רק ב-47% מהמקרים הצליחו הנחקרים לזהות מה מקור השיר שלפניהם, פחות ממה שהיו מצליחים במקרה של הטלת מטבע.
אבל, הדבר המפתיע יותר היה שהקוראים נטו להעדיף את השירים שנוצרו על ידי המחשב וראו אותם כיותר "אנושיים".
כשניסו לנתח את השירים של ChatGPT כדי להבין למה זה קרה - הבינו שהם בלטו בכך שהיו ישירים, ברורים ונגישים רגשית, בעוד ששירי המשוררים האנושיים היו לעיתים מופשטים ודורשו יותר מאמץ להבין את משמעותם. השירים של הבינה המלאכותית הצטיינו בתכונות פורמליות כמו חריזה מדויקת וקצב, והיו נגישים רגשית לנושא ברור, או בקיצור, היו פשוטים להבנה ולכן נגעו יותר.
גם בשאלת ההעדפה, מה יותר אהבת לקרוא, הסתבר שלא רק שאנשים מתקשים להבדיל בין שירה שנכתבה על ידי בינה מלאכותית ובין יצירה אנושית, אלא שהם אף נוטים להעדיף את השירה שנכתבה על ידי אלגוריתם, ודירגו אותה כקצבית יותר, יפה יותר ונעימה יותר לאוזן.
יוצא מכך שאולי אנחנו מתלוננים על בינה מלאכותית שיש בה פחות נשמה, אך נראה שהיא כובשת את הלבבות שלנו באמצעות שמירה על צד אסתטי מחודד.
התופעה הזו נקראת "יותר אנושי מאנושי" - המצב בו יצירות של מחשב נתפסות כיותר אותנטיות מאלו האנושיות, כי איך לומר את זה בצורה יפה, אנחנו מתחכמים שלא לצורך, בעוד הבינה יודעת בדיוק מה מרגש אותנו ומגישה לנו אותו ישירות בקיצור דרך. התופעה הזו מצביעה גם על שינוי בתפיסה שלנו לגבי האומנות בכלל - האם אנחנו מעריכים יצירה בגלל היכולת הרגשית שלה או בגלל המאמץ האנושי שהושקע בה?
ואולי זו בעצם לא שאלה שמייחדת רק את זמננו?
מי שלמד מוזיקה קלאסית לא צריך להיות מאוד מופתע, לבטהובן ומוצרט למשל היו ממש נוסחאות לכתיבת שלאגרים וגם להיטים מהעת החדשה של הביטלס, קולדפליי או להקות ה-K-POP עושות בדיוק את אותו הדבר, כך שלא ממש אפשר להאשים את הבינה שלמדה לפתח שלאגרים על סטרואידים שאנשים אוהבים.
כולנו צריכים מתישהו להבין שאנחנו יצורים די פשוטים לתמרון ואולי זו דווקא לא בעיה גדולה שהבינה יודעת את זה ומלעיטה אותנו בנוסחאות שיודעת שיעבדו? אם זה עובד, אוי זה מספיק? או שזה הולך לרדד את עולם היצירה באשר היא?
מה שבטוח הוא שעוד מעט תהיה אינפלציה של יצירות בכל התחומים, כנראה נפסיק לשאול מאיפה הן מגיעות ונתייחס רק למה שמגיע אלינו, לחוויה או לרגש שאותן יצירות מעוררות, ואולי זה בכלל כל הסיפור של אומנות מאז ומתמיד.
כשבדיחה טובה מניבה יותר ממכירות המוצר, המוצר בבעיה
לפעמים זה מפתיע כמה עולמם של טייקוני-הטק יצרי, ילדותי ומצחיק. הנה סיפור שאני עוקבת אחריו כבר תקופה והגיע הזמן לספר.
בספטמבר האחרון, בוועידת המפתחים של מטא (Connect) עלה מארק צוקרברג לבמה עם חולצה עליה כתוב בלטינית Aut Zuck aut nihil - טייק-אוף על משפט שמזוהה עם קיסרים מהעת העתיקה, ומשמעותו "או קיסר או כלום". צריך אגו מאוד מסויים ללבוש חולצה שמצהירה לעולם על רצונך להפוך לשליט עליון בכל מחיר (במיוחד אם זה אומר שעל הדרך אתה מקביל את עצמך לדיקטטור רומי שנוי במחלוקת).
החולצה הזו מסתבר היא חלק מסדרת חולצות שלמה שצוקרברג עיצב בעצמו, כחלק מתהליך מיתוג אישי מעמיק שהוא עובר מאז השקת המטאוורס הכושלת - תהליך שאמור להעביר אותו את כל המסלול מגיק חיוור עם קרם הגנה מאתיים, לפאשניסט, מתרגל אומנויות לחימה, גבר מסוקס (זוכרים את ההזמנה לקרב F2F שלא קרה עם אילון מאסק?) סמוק ובעל תלתלים שובבים.
לרוע הזוועה, ליין החולצות החדש של צוקרנברג, מבוסס על רצף אמירות קלאסיות נבחרות מכל הזמנים שעיצבו את האדם שגדל להיות. למשל, חולצה שלבש לאחרונה עם הביטוי היווני העתיק והחביב Pathei Mathos, שפירושו "למידה דרך סבל", או החולצה שלבש ליום הולדות ה-40, בה הגדיל לעשות ולבש חולצה עם הביטוי Carthago delenda est שפירושו "קרתגו חייבת למות", קריאה היסטורית של רומא לתקוף את קרתגו במהלך המלחמות הפוניות. במכוון או שלא, את אותה החולצה הוא לבשביום ההשקה של Google+ המתחרה הגדול ביותר של פייסבוק.
כל החולצות בעצם מציגות וריאציה על אותו נושא: צוקרברג בטוח שהוא נלחם במערכת, מעין מורד חדשני שלא מבין/רוצה שלא נחשוב שהוא בעצם בראש המערכת הזו.
בחור מחובר לקרקע סך הכל, איזה כיף איתי, ממליצה לך!
בקיצור, אחרי שצוקי השווה את עצמו ליוליוס קיסר, עולם הטק תפס עליו סיבוב ומאז זו בדיחת-על בכל מיני טוק-שואו וחדרי ישיבות בארה”ב בנוגע לניסיון המוזר שלו למתג עצמו כלוחם וקיסר קדום (למרות שצחוק בצד, יש פה גם גרעין של אמת ויש מצב שבמונחי כיבוש של אז, צוקרברג היה מוכתר לקיסר כי הגיע ליותר מקומות וצבר יותר הון על הכדור מאשר כל קיסר אחר שהיה).
בשבוע שעבר, Jay Graber, מנכ”לית הרשת החברתית Bluesky (רשת חברתית שהיא המתחרה השפויה של טוויטר/איקס כיום) הגיעה לכנס SXSW והופיעה באירוע המרכזי שהיא לובשת חולצה מארק-צוקברג-סטייל, אבל עם מסר קצת אחר.
אם צוקי טוען “או קיסר או כלום”, גראבר דווקא מעדיפה Mundus sine Caesaribus, או בעברית, "עולם ללא קיסרים". טיזינג שפונה גם להיבריס (שלא לומר נרקסיזם) בו לוקה צוקרנברג אבל חשוב מזה, גם אמירה ברורה בנוגע לדמוקרטיזציה של הטכנולוגיה, העדפת קוד פתוח וגם כנראה, רצון לראות קצת צניעות בקרב “קיסרים עכשוויים”.
לא מעט אנשים הזדהו עם האמירה שעל החולצה של גארבר (או עם השנאה לצוקי) וביקשו לבדוק איפה משיגים את החולצה עד שבלוסקיי השתכנעה להפיק ולמכור את החולצה החדשה. כל חולצה נמכרה ב-40$ (בד שחור פשוט עם כיתוב צבע אחד, כן?) ולפי ה-COO של החברה, החברה הרוויחה יותר כסף ביום אחד של מכירת חולצות טריקו מאשר בשנתיים של מכירת המוצר המוביל של החברה - דומיינים מותאמים אישית.
מה אנחנו למדים מזה?
1. למרות שגארבר עשתה סיבוב על צוקי, הבדיחה על חשבונה - המודל העסקי של בלוסקיי שבור. הצלחת מכירת החולצות חשפה שמדובר ברשת חברתית ללא מודלי פרסום ואלידיים. השירות המרכזי - מכירת דומיינים (שם משתמש מזוהה), הוא כנראה לא רעיון טוב מספיק עסקית ויש מצב שגם לא מיושם כמו שצריך (בדקתי ואין להם אפילו אפשרות לקניית דומיים באפקליציה!).
בשורה תחתונה, רשת חברתית שלא מוצאת את דרכה למוניטיזציה כנראה לא תשרוד יותר מדי זמן אם תמשיך באותה הדרך, מבלי לצאת לגיוס נוסף.
2. אבל היי, תמיד הם יכולים למכור חולצות, הם עושים מזה עסק לא רע עם המנכל”ית הנוכחית כפרזנטורית.
3. על אף כל המאמצים, מארק צוקרברג הולך והופך לרשע של דיסני בעיניי האמריקאים (והעת האחרונה עם ההתכופפות בפני טראמפ על חשבון היוזרים לא מוסיפה לו נקודות זכות). עבודה על מיתוג אישי זה מעולה, אבל יש מצב שחיבור לאמירות הזויות, זו לא הדרך.
4. אי אפשר שלא להתרשם ולהתפעל מגן-דינה של הביליונרים של העולם - מהזמנות פומביות לקרבות אגרוף, לעקיצות בחולצות-T ולפלפולי טוויטר הדדיים. האם אתם יכולים לדמיין את הטייקונים שלנו בכזה קרב חולצות?
5. מצד שני, אולי זה היה מקליל קצת את כל מה שהולך כאן, כי באמת כמה כבר אפשר.
6. יש לי הרגשה שהמשך יבוא עם השניים האלה וחברים אחרים בגן. Stay tuned!
(* העובדות והתמונות מבוססות על מספר כתבות שהתפרסמו בשנה האחרונה ב-TechCrunch)
רוצים ורוצות לקבל את הניוזלטר השבועי שלי ישירות למייל? כאן נרשמים:
ความคิดเห็น