top of page
תמונת הסופר/תרויטל קרמר

חומרים משני תודעה



אין אפשרות להיות הגרסה הכי טובה שלנו בלי לשים לב למקום בו נמצא המיינדסט שלנו. אבל, מה אפשר לעשות אחרי שנה כל כך קשה, כואבת ומסתכלת? איך אפשר לשנות את מצב הרוח לטובה?

קבלו שלושה סיפורים עם שלוש דרכים הטובות ביותר עבורי לשנות את התודעה שלי לטובתי.

(דיקסליימר 1: אין פה המלצות על סמים או על משני תודעה חיצוניים, 'צטערת. דיסקליימר 2: פוסט סמי-רוחני לפנייך, אין פה שום כלי או רעיון לניהול סטרטאפים או יזמות. מצד שני, בלי המיינדסט הנכון, יש מצב שגם יזמות גדולה לא תהיה כאן:)

מוכנים? הנה זה בא!


  1. מוכרחים להיות שמח

יצא לנו השנה להיות בחתונה של זוג דתי מקסים. כמקובל, המוזיקה הייתה של חובבי הז'אנר, רובה לא מוכרת לנו, חלק מהלהיטים היו מוכרים אבל הרוב, גרם לקהל לחגוג באותו הקו. עד שעלה השיר של ששון איפרם שאולוב "תמיד אוהב אותי".

(מי שלא מכיר, כדאי לשמוע דחוף כאן:)



תוך שנייה, נהיה ממש שמח ומעבר לכך, נוצר בין הרוקדים חיבור גדול ממש.

מאז, לא עובר יום בלי שאני שומעת את השיר הזה איפה-שהוא סביבי (הטיית היחוס מישהו?), ולמעשה, גם אני התחלתי להשמיע אותו לא מעט בבית וגם במקומות שאני רואה שהרוח בהם נמוכה מהרגיל. כנראה שבימים האלה אנחנו צריכים שמישהו יגיד לנו שיהיה טוב ולחזור ולהאמין בזה שוב ולכן כנראה גם נוצר אותו גורם לאותו אפקט גולני (שרואים גם בסרטון) של קבוצת אנשים שקופצת יחד וצורחת "ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב".


כולנו בשנה האחרונה בוכים וכואבים, צורכים יותר מדי תכנים שליליים במדיה וברשתות החברתיות, מאזינים למוזיקה מלנכולית, לנאומים בכיכר שמכווצים, מקבלים מנות מוגברות של הפחדות מהטלווזיה (מכל העולם) ועוד. הכל מאוד מוצדק, אנחנו בתקופה גרועה ממש ויש לנו ממשלה שדואגת שבכל יום, יהיה רע יותר מזה שלפניו (האישי הוא פוליטי), אבל במקום לנסות ולקחת אחריות על העידוד הפנימי שלנו, המצב הזה משאיר את הרוח שלנו שפופה.


למרות שהתמזל מזלי לא להיות מנפגעות התקופה, הלב שלי מכווץ מהאחים והאחיות שלנו שעדיין נמקים בשבי, מחברים שנקברו, ממשפחות שלמות שחרבו מי בחרב ומי ברוח, ומהמילואמניקים הגיבורים שבכל יום מתרחקים מחייהם, תרתי משמע. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל, ככל שחלף הזמן השנה, הבנתי שזו האחריות שלי לאוורר את הנשמה ולחפש את האור וגם להוביל אליו את כל מי שאני יכולה. חשוב להיות מעורבים פולטית וחברתית, אבל גם חשוב לדעת למצוא משני תודעה (חוקיים!) כדי לצאת מהבאסה כשצריך, והשיר של שאולוב לגמרי עושה את העבודה.


המחשבה הזו (או אפילו אמירת המילים האלה בקול) שיש שם בחוץ תמיד מישהו שאוהב אותך, יודע שאתה בסדר גם אם סרחת ודואג לזה בכל שיום יהיה לך טוב ויותר טוב, בכל תחום בחייך, משנה את התדר של כל מי ששומע את השיר (גם אם צריך להתגבר על הציניות וגם אם אלוהים לא קיים מבחינתך), התדר הזה פשוט ממכר מדי בשביל שישאר רק אצל הדתיים.


יהודים מזה דורות מצויים להיות תמיד בשמחה. חבל שאנחנו מרגישים את זה כיהודים חילונים רק בחו"ל כשנקלעים לבית חב"ד ולא בארץ, כי ממש בא לי שחלק מהשמחה הקוסמית הזו תדבק גם בי כחילונית בישראל.

השיר של ששון שאילוב הביא אלינו הביתה את חב"ד שאני מכירה מתאילנד ושנגחי, והפך להיות חלק מהיומיום כי הוא משנה את מצב הרוח בכמה דקות.

נסו גם, זה עובד!


  1. מציאות חלופית

כשגרתי בסין פיתחתי שגרה של פתיחת הטלוויזיה בבוקר בזמן ההתארגנות ולפעמים גם לפני השינה.

לא בטוחה שזה בדיוק אותו המצב כיום, אבל בשנת 2006 כל התכנים נשלטו ע"י ידי הממשלה, ולמרות שהיו יותר מארבעים ערוצים ב-CCTV, כולם נפתחו עם חצי שעה של אותה התוכנית וכל יום שידורים הסתיים בדיוק באותה הדרך, בשידור חוזר אינסופי (מי אמר ,"פסוקו של יום?"). רוצים לראות טלוויזיה על הבוקר ולפני שאתם הולכים לישון? זה מה שתראו!


על מה הייתה התוכנית? לא יודעת איך קראו לה, אבל היא מזכירה את מסך מזג האויר בחדשות שלנו מפעם: צילומים מדהימים מרחבי סין מלווים במוזיקה מרגשת עם כתוביות שרצות על החלק התחתון של המסך שמבליטות את היחוד של אותו האיזור.


לא נאמר שם כלום ברמת המסרים מהשלטון, אבל היה לתוכנית הזו אפקט מצטבר שגרם לי די מהר להרגיש ולחשוב "וואו, איזה מזל שאני נמצאת במדינה המדהימה הזו" ,"כמה סין גדולה ומגוונת", "כמה הכל יפה", והלב התרחב.

גם כשידעתי שהעניינים במדינה לא כאלה מיטיבים עם האזרחים בלשון ההמעטה, הרגשתי שאני במקום הכי יפה ומוצלח ביקום.


מצאתי את עצמי בוהה לא מעט במסך בכל בוקר, ואחרי חודש כבר ידעתי לזמזם את המנגינות שהופיעו ברצף, וגם לרשום לעצמי מה המקומות שאני ממש חייבת לבקר ובכלל, אם תשאלו אותי כיום מה ממש חסר לי מהחיים בסין - זה הדיסק הזה!


בכל בוקר ולפעמים גם בלילות, כשהתעוררתי וכשהלכתי לישון, זה מה שהיה סביבי - יופיו של הטבע, מוזיקה מסורתית והשורות הסתומות שלמדתי בעל פה בעל כורחי (משפטים כמו "מקדש השמיים הוא המקדש הוותיק ביותר בבייג'ין"). כמוני, הסתובבו מאוהבים במדינתם מיליוני סינים בכל יום.

(בהערת שוליים: כן, אני יודעת שגם ערוץ 14 מנסה לעשות משהו דומה, אבל ההרגשה לא דומה, כי לצערי הנרטיב חולה. לו במקום פאנלים של אנשים צועקים וקיטוב, היו מראים לנו בלופ תמונות של מקומות יפים בארץ, עובדות טובות על המקום בו אנחנו חיים ומוזיקה מקומית מרגשת, זה היה לגמרי יכול להיטיב איתנו ובאחריות, כולנו היינו טיפה יותר מוקירי תודה על המקום הזה ואולי גם פחות עויינים).


כמו CCTV בזמנו, החלטתי השנה לבחור את האג'נדה התקשורתית העצמאית שלי והתחלתי לאמן את הטיקטוק שלי עם סרטוני טבע, טיולים, וגננות (מסתבר שהסיפוק בצפיית בסרטוני "לפני ואחרי" של טיפול בגינות מוזנחות, מטורף!). האפקט עליי היה מיידי - חזרתי לחייך טיפה יותר והעולם הפך למקום יותר הגיוני ויפה.

אני עדיין יודעת שקורים דברים גרועים פה, אבל התודעה שלי לא חיה את מה שאני לא יכולה לשנות וזה יוצר הבדל גדול ביומיום.

נסו "לתגמל" את האלגורתים ברשתות שלכם בתכנים חיוביים ולגלול בשליטה מלאה, זה משנה את המשקפיים על העולם.


  1. גלולה לחיי נצח

לפני 15 שנים בערך ביקרתי בהר הצהוב (Huangshan). לדעתי, אם יש מקום בו אלוהים יכול להתגלות אלייך מבעד לאיזה ענן, זה המקום. זה אחד ההרים הכי מפורסמים בסין עם נוף אייקוני שהופיע בהמון סרטים ומעשה, לאורך ההיסטוריה הסינית הארוכה, אין צייר שכיבד את עצמו שלא הגיע אליו במיוחד לצייר אותו.


ההר, קדוש למאמינים הדאואיסטים, כי שם חי ולמד הקיסר הצהוב (על שמו נקרא ההר), אבי תורת הדאו וממנו גם עלה השמיימה. לפי האגדה, שם גם רקח הקיסר גלולות לחיי נצח, עד שמת כדרך כל אדם. בקיצור, זה הר חשוב שמגיעים אליו מאמיני הדאו מכל המדינה ומטפסים את כולו בצורה היעילה הבאה: עולים שלוש מדרגות, משתטחים אפיים ארצה (ממש נשכבים עם הרמת הזרועות למעלה בתחינה), מתרוממים וממשיכים לשלוש המדרגות הבאות, וחוזר חלילה.


כמובן, כשהגעתי לטייל שם לא היה לי מושג שזה הנוהל ובנוסף, רצה הגורל ובאותו היום כנראה היה מבצע לגיל הזהב הסיני, כי אלפי כסופים טיפסו במקום.

בקיצור, לקחתי תיק קטן ותכננתי להגיע לפסגה תוך כמה שעות ולחזור, אבל אולצתי לחכות בכל שלוש מדרגות לסבתא אקראית שתתרומם (ולפעמים גם לעזור לה להיעמד בעצמה). ההאטה הזו בטיפוס בהתחלה ממש עצבנה, אבל גם הכריחה אותי לעזור, להסתכל טוב יותר על העננים שעברו, להאזין בעל-כורחי לתפילות, להרגיש כמה מהר מתחלף הקור בחום ושוב בקור, וגם לתכנן מסלול מחדש וללון באחד מהמקדשים לאורך הדרך ולספוג קצת יותר את ההר. אני זוכרת גם שההגעה לפסגה הייתה חגיגית במיוחד, משהו בדרך כנראה הדביק אותי בהתרגשות של כולם להגיע למעלה.


התפילה ששמעתי בדרך הייתה ניגון מתמשך של שירים שונים, אבל בכולם הופיעה אותה המנטרה AMITA BUDDHA שוב ושוב. לצעוד כמה שעות טובות עם אותן מילים שהקיפו אותי מכל כיוון, הכתיב את קצב הנשימה והפך לצעידה מדידטיבית ואחרי כמה זמן, בלי לדעת מה אומרות המילים, התחלתי לזמזם ולצחוק מדי פעם, "יא אללה, איזה מוזרים אלה, אמיטה בודהההה, אמיטה בודההה". עד היום לא מבינה עד הסוף מה משמעות המילים ולמה שרים, אבל אני יודעת מה זה גרם ועדיין גורם לי להרגיש.



בפסגה נשמעה ברמקול אותה המנטרה, הפעם עם מקהלה של נזירים מלווים בפעמונים.

הענננים מסביב, הטפטוף עם השמש שיצאה והשירה עם הניגון הקבוע, פשוט מחקו אצלי כל מחשבה אחרת.

הייתי שם לגמרי.

נתקעתי שם באותה התנוחה 3 שעות בלי לשים לב, ולראשונה בחיי, הבנתי מה זו מדיטציה באמת.

ההר הזה הביא איתו שקט.



כבר בירידה קניתי דיסק שלם עם המנטרה הזו, מבוצעת ע"י מיטב הנזירים הלאומי, שרים את אותן שתי מילים בלופ מלווים במוזיקה של פעמונים וציפורים. זוכרת שלימים, בזמן בו איחדנו בתים, אני והזוגי, הוא צחק עליי שעה אחרי ששמע את הדיסק הזה, אבל אני ידעתי ששמתי יד על גלולת הנצח של הקיסר הצהוב, ושיום אחד, יהיה בה שימוש.


עברו 15 שנים והנה השנה, חזרתי להשתמש באותה הגלולה.

בימים שאני מוצאת את עצמי מקללת יותר מדי בכביש, אני נזכרת שוב בכוחו של הקיסר מההר הצהוב, שולפת את גלולת הנצח, ומביאה אותה אליי ביוטיוב בלחיצת כפתור, נזכרת בפסגת ההר ההוא וחוזר שוב השקט.


לא צריך להאמין באלוהים או בבודהה או בממסד הדתי כדי להבין שלריטואלים מסורתיים יש גם צד יפה שבא לשמור עלינו ואולי כדאי לאמץ.

היהדות מזכירה לנו את השמחה והתודעה הישנה בכח האלוהי, בסדר שיקרה בהמשך אחרי הכאוס, בזה שמחר יהיה טוב, ועוד יותר טוב.

הדאו מזכיר לנו כמה חשוב לשמור על הדרך והתודעה של ההימצאות ברגע הזה במקום להתמקד בעבר או בעתיד.

כשאני חושבת על זה היום, לשירה חזרתית לבד או בקבוצה יש כנראה אפקט מרפא - זה יכול להיות "חטאנו לפנייך" בסוף כיפור, גוספל בסאנדיי בכנסייה, מנטרה של שבט ניו-זילנדי לפני קרב או אמיטה בודהה על ההר - כולנו כנראה כבר מהימים העתיקים, ספגנו שקט או דווקא השראה משירה של ניגון רפטטיבי. היום, משום מה זוהי רק מנת חלקם של האנשים המאמינים וחבל כי זה חומר משנה תודעה חיובי רציני.

נסו למצוא את הניגון או את ההר שלכם.


אין לנו שליטה על המציאות.

אין לנו שליטה על מספר הימים שלנו כאן על הכדור.

יש לנו שליטה על התודעה שלנו, ואחריות על הנפש שלנו ושל ילדנו.

אפשר לבחור.

Commentaires


Les commentaires ont été désactivés.
bottom of page